ירושלמי- ממה נובעת טומאת הסוטה?

כאשר אשה סוטה תחת בעלה ונבעלת מרצונה לאיש אחר, היא נטמאת ונאסרת על בעלה. אם היא נבעלה באונס, היא מותרת לבעלה. חז"ל מלמדים שאשה שזינתה אסורה לא רק לבעלה, אלא גם לאותו אדם שבא עליה. לשון המשנה בסוטה בתחילת פרק חמישי: "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל".

הגמרא לא מתייחסת לשאלה, האם הכלל הזה שדין הבועל כדין הבעל נכון גם לצד ההפוך, כלומר אם היא נאנסה ולא נאסרה לבעלה, האם כשם שהיא מותרת לבעלה כך היא תהיה מותרת לבועל, אם תתגרש או תתאלמן?

המפרשים דנו בזה. הרמב"ן מוכיח מהבבלי שהכל תלוי באשה, ואם האשה נאנסה היא מותרת לבעלה ולבועל, ואם היא זינתה מרצון היא אסורה לשניהם.

המקור לכך הוא מהבבלי בכתובות (ט) ששואל מדוע לא אסרו חכמים את בת שבע על דוד, ועונה: "התם אונס הוה", כלומר כיון שזה היה אונס לכן היא לא נאסרה, לא על בעלה ולא על דוד, ולכן דוד היה יכול לשאתה אחרי מות אוריה. כך כותבים התוספות (שבת נו) והרמב"ן (כתובות ט).

אבל התוספות במקום אחר (סוטה שם) מביאים את הירושלמי שאומר שאשה שנאנסה אסורה על הבועל. לשון הירושלמי (סוטה ה א):

"הוא מזיד והיא שוגגת, פשיטא שהיא מותרת לביתה (= לבעלה). גירש מהו שיהא מותר בה (= הבועל)? (ועונים:) איפשר לומר מזיד בה, ואת אומר הכין?!"

לפי הירושלמי כיון שהוא מזיד בה ברור שהיא אסורה עליו. ולגבי דוד מדוע בת שבע היתה מותרת לו? צריך לומר שבירושלמי סוברים כמו ההסבר השני בבבלי, שכל היוצא למלחמת בית דוד כותב קודם צאתו גט כריתות לאשתו, וא"כ היא היתה גרושה.

אבל לפי הבבלי, משמע מההסבר הראשון, שזה היה באונס, שאם היא אנוסה היא מותרת לבועל. וקצת נראה בפשטות שההסבר השני לא חולק על הלכה זו, אלא פשוט מסביר אחרת את העניין, ומתוך כך אומרים בבבלי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".

מה שורש המחלוקת?

הרמב"ן הסביר את הבבלי: "הכל תלוי באשה". הטומאה חלה בה אם נבעלה מרצון, ואם מאונס אז אין בה טומאה. נראה שבירושלמי הטומאה חלה על הקשר, אם נבעלה מרצון טימאה את הקשר שלה עם בעלה ועם הבועל, ואם נבעלה מאונס, לא טימאה את הקשר עם בעלה, אבל הקשר עם הבועל בוודאי נטמא, מאחר שהוא מזיד בה.

שורש ההבדל הוא במצב האומה בארץ ישראל ובחו"ל. כאשר עם ישראל בארץ ישראל, יש ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כאשה ובעלה. הייחוד בין איש ואשה בעולמות עליונים משפיע גם על הבנת מהות הקשר בין איש לאשתו. לשון הזוהר: "דתמן (= בא"י) איתחברת איתתא בבעלה". כמובן שהזוהר מתכוון לאשה ובעלה העליונים, אבל כאמור יש קשר בין עליונים לתחתונים. "בגלות נפרדו התאומים" (אורות התורה), וגם בתחתונים הדבר ניכר, בהבנת מהות איש ואשה, שבתורת חוץ לארץ מביטים בענייננו על האשה בפני עצמה, ורק מה שארע איתה קובע את הגדרתה ההלכתית.

יתן ד' את האשה הבאה אל ביתנו, היא התורה שבעל פה ההולכת ומתחדשת עם חזרת עם ישראל לארצו, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל.